לחץ כאן להשתתף בפורום

        המליץ על האתר שלנו !




 

       חדש באתר

        דרושים כתבים וצלמים

האתר הוא שלכם, הגולשים ! מערכת האתר מחפשת כתבים וצלמים המעוניינים לתרום מפרי עטם,

מקלדתם ומצלמתם ולהפוך לשותפים פעילים באתר. מדובר במסירת ידיעות, כתבות וצילומים ממשחקים, טורנירים, פעילות יום יומית של הקבוצות או אירועי כדורעף. לפרטים נוספים

 

        מבזקי כדורעף

הכדורעף בק. אתא, תפארת האתמול לתמיד, גאווה עירונית

 

מאת משה אלפיה ובית פישר, המוזיאון העירוני לתולדות קרית אתא - 12.01.08


המאמר השני: 1991 - 1985
נכתב בראשית שנות התשעים

למאמר הראשון וגלריה התמונות המלאה לחץ כאן

 

בשיתוף פעולה עם בית פישר, המוזיאון העירוני לתולדות קרית אתא.
הודפס ע"י ציפי נון


במהלך השנים 1985-1991 פרח ענף הכדורעף בקרית אתא, התפרס על כל שכבות הגיל השונות, והגיע לשיאים במישור הארצי והבינלאומי.

עונת 1985/86
בעונת משחקים זו המשיכה מחלקת הכדורעף לגדול. הקמנו עוד קבוצות תשתית: נערים, נערות, ילדים וילדות.
קבוצת הבוגרים של הקריה ייצגה את ישראל בעונה זו, כמו בעונות קודמות, בגביע הפדרציה ושיחקה נגד קבוצת סינפראודה מברלין. בסיום החלק הרשמי התארחה הקבוצה אצל העיר התאומה – ריינקנדורף.
קבוצת הנוער זכתה באליפות המדינה, בגביע המדינה ובאליפות בתי הספר התיכוניים.

כידוע, קבוצת הנוער זכתה באליפות המדינה, בגביע המדינה ובאליפות בתי הספר התיכוניים. כידוע, קבוצת הנוער, שהייתה גם נבחרת בית ספר "רוגוזין", אשר ייצגה את ישראל באליפות העולם לבתי ספר, שהתקיימה בליכטנשטיין, הפסידה בגמר, בהפרש זעום, לנבחרת החזקה של סין, וסיימה במקום השני.

הברכות לא איחרו לבוא. בין המברכים היו שר החינוך, מר יצחק נבון, וראש העיר, מר יעקב בן דניאל. קיבלנו את השחקנים בנמל התעופה בזרי פרחים, וביום העצמאות, במהלך קבלת הפנים שערך ראש העיר לנכבדי קרית אתא, הוענקו למאמנים, למנהלים ולשחקנים תעודות כבוד.
בעונה זו גבר שיתוף הפעולה עם בתי הספר בעיר ובעיקר עם החטיבה העליונה של בי"ס "רוגוזין".

אני חייב לציין דבר אחד חשוב. אגודות הספורט חייבות לשתף פעולה עם בתי הספר, כמו שבתי הספר חייבים לשתף פעולה עם האגודות.

זהו מרשם להצלחה מכמה הבחינות:

א. תשתית רחבה.

ב. מקצועיות.

ג. זה יוצר תמיכה רחבה של ציבור רחב מאד.
 


אולם רוגוזין קרית אתא 1986
קבוצת הנערים. מימין: המנהלת עדנה שלכת והמאמן אורי שפירא. משמאל: משה אלפיה


 

עונת 1986/87
כמו קודמתה, גם בעונת 1986/87, הכדורעף בקרית אתא השתלט על צמרת הכדורעף בארץ בכל הליגות בהם שיחקנו. הציבור התרגל שכל הקבוצות הצעירות שלנו זוכות כל עונה בתארים באליפות גביע ובאליפות בתי הספר.

קבוצת הבוגרים השתתפה גם בעונה זו בגביע הפדרציה. המשחק היה נגד אוניברסיטת "לוזאן" שבשוויץ. בסיכום המפגש הכפול ניצחנו, למרות שיפוט עוין במשחק החוץ, ועלינו לשלב הבא נגד "אניירס ספורט" מצרפת. יש לציין שמשחק בינלאומי אינו סתם מפגש תחרותי, הוא חגיגה לכל העיר, שכן מראה כל הקהל הנוהר לאולם, מעודד ומדרבן, כמו שרק קהל פטריוטי וחם יכול לעודד ולהוסיף להרגשת ה"אנחנו איתכם", לא רק במשחקים בינלאומיים, אלא בכל תחרות בה השתתפנו.

בשנים אלה ניצלנו את ההצלחה על מנת להמשיך ולהקים קבוצות תשתית צעירות. הגענו ל-23 קבוצות: 6 קבוצות ילדים, 5 קבוצות ילדות, 5 קבוצות נערים, קבוצת נערות, קבוצת נוער, קבוצת גברים בליגה הארצית, קבוצת גברים בליגה א' וקבוצת הדגל - הבוגרים.

בשל היותנו מעצמת כדורעף הצלחנו לכפות על איגוד הכדורעף להקים בתים לקבוצות שלנו, שיקראו "בית קרית אתא", כך שיהיה בית ילדים וילדות קרית אתא ובית נערים שהיה קודם. כמו כן אושר לנו להקים בקרית אתא כיתת ספורט במגמת כדורעף בחטיבת הביניים.
בהקמת בתים נפרדים לקבוצות קרית אתא, היה יתרון וחסרון. היתרון: חסכון עצום בהוצאות הנסיעה למשחקי חוץ. החסרון: הקבוצות שלנו שיחקו ביניהן.

על מנת לתת מוטיבציה לשחקנים החלטתי, שהקבוצה שתזכה במקום הראשון בבית תקבל את הזכות לייצג את קרית אתא במשחקי אליפות המדינה נגד ראשי הבתים האחרים. הקבוצה שתסיים במקום השני תוכרז כאלופת קרית אתא, והשחקנים יזכו בפרסים.
מצב זה נתן לנו אפשרות להיות מיוצגים, כל שנה, בהתמודדות על האליפות.
יש לציין שבכל עונה חדשה קצרנו את פירות ההשקעה בתשתית וצרפנו שחקני נוער לבוגרים.
כמו כן סיפקנו שחקנים לנבחרות ישראל השונות ולעוד הרבה קבוצות בארץ.

לא פעם שאלו אותי מה מריץ אותי להמשיך קדימה ועוד לעשות זאת בהתנדבות. התשובה הייתה חד משמעית: כל יום לראות את מאות הילדים הולכים, אחרי הלימודים, לאולמות השונים לאימונים ולא לפשע ולוונדליזם, זה גרם לי הרבה סיפוק.



קבוצת הנערות זוכה בגביע המדינה 1987-88
 

עונת 1987/88
בהגרלה של עונת 1987/88 עלה שעלינו לשחק במשחק הראשון נגד "סלמינה לימסול" מקפריסין. ניצחנו במשחק הראשון בבית ונסענו למשחק הגומלין בקפריסין.
באותו זמן עדיין לא היו טיסות "אל - על" לקפריסין ומקפריסין לישראל.
שירותי הביטחון דרשו מאיתנו לחזור ב"אל - על" מאתונה מטעמי בטחון, דבר שייקר מאוד את הנסיעה. כידוע, כל נסיעה חייבת באישור שירותי הביטחון, כמו גם בתי המלון בהם אנו מתאכסנים.
לאחר הרבה לבטים החלטנו לשכור שני מטוסים קטנים, בעלי שמונה מקומות כל אחד. המטוסים הקטנים חיכו לנו בשדה התעופה בחיפה, לשם באו, מנמל חיפה, במיוחד בשבילנו, איש מכס ואיש ביקורת דרכונים. שדה התעופה בחיפה עדיין לא היה פעיל בצורה סדירה לטיסות נוסעים.

לאחר הביקורת התחלקנו לשתי קבוצות ועלינו למטוסים. הסתכלתי על פניהם של השחקנים. חלק מהם היו חיוורים מפחד, אבל מבחינתי זו הייתה אחת הטיסות המהנות שהיו לי. לראות את חיפה מהים זה מחזה מרהיב.

כעבור שעה וחמש דקות נחתנו בלרנקה. למחרת התייצבנו למשחק הגומלין. אורח הכבוד שלנו במשחק, בו ניצחנו, היה שגריר ישראל בקפריסין, מר אהרון לופז, שכיבד אותנו בנוכחותו גם בארוחת הערב המשותפת לשתי הקבוצות. נאום הברכה של השגריר תרם רבות. במפגש זה הוכחנו שאנו יכולים להיות שגרירים טובים של ישראל.

אחרי הניצחון על קפריסין עלינו לשלב הבא. ההגרלה זימנה לנו קבוצה מצמרת הכדורעף האירופאי: "ווגוודינה" מיוגסלביה, מדינה שעדיין לא היו לנו יחסים דיפלומטיים איתה. למרות זאת קיבלו אותנו יפה.  שם חיכתה לנו הפתעה. הקהילה היהודית בנוביסד וראש הקהילה ארחו אותנו. ביקרנו בבית הכנסת העתיק. זו הייתה חוויה מרגשת.

ראש הקהילה סיפר לנו שיומיים קודם לכן הוא ביקר בישראל עם משלחת שטסה לישראל וחנכה קו תעופה מיוגוסלביה לישראל.
 


אולם גבעת הרקפות בקרית אתא, 7.1.1987
אירוח קבוצת "סלמינה" מלימסול, קפריסין, הסתיים בניצחון. לגומלין בקפריסין, טסה הקבוצה במטוס שנחכר באופן פרטי במיוחד למשימה זו. הם ניצחו גם שם ועלו לשלב השני במסגרת גביע ההתאחדות האירופאית לכדורעף.



עונת 1988/89
אם חשבנו שעונת 1987/88 הייתה השיא, טעינו בגדול. בעונה זו עלתה קבוצת הנשים לליגה הלאומית והקבוצות הצעירות זכו, כרגיל, במרב התארים.
את פרק קבוצת הבוגרים של עונה זו, אני כותב ממש בהתרגשות. גם בעונה זו ייצגה הקבוצה את ישראל בגביע הפדרציה. במשחק המוקדם נגד ג'ונה משוויץ, קבוצה חזקה, ניצחנו כנגד כל הסיכויים בשני המפגשים.
ידענו שאם ננצח נעשה היסטוריה ונשחק נגד קבוצת הפאר "דינמו מוסקבה". יחסים דיפלומטיים עדיין לא היו לנו עם ברית המועצות. מיד עלו הספקות: האם יסכימו לארח אותנו? האם יגיעו למשחק הגומלין בישראל?

מניסיון העבר, של מכבי תל אביב בכדורסל, סירבה קבוצת צ.א. ס.ק. מוסקבה לארח אותם והמשחק נערך במדינה שלישית.
לשמחתנו, הסכימו הרוסים לארח אותנו במשחק הראשון במוסקבה ולהתארח למשחק הגומלין בישראל.
נרגשים התחלנו בהכנות ובספירה לאחור כיאה למפגש היסטורי. החזקנו אצבעות והתפללנו שהרוסים לא יחזרו בהם ויבטלו ברגע האחרון.
כל כך רצינו, אנו הפועל קרית אתא, לעשות היסטוריה ולהיות הראשונים שייצגו את ישראל מעבר למסך הברזל, על אדמת ברית המועצות, לאחר ניתוק של 23 שנים, ממלחמת ששת הימים.
 

 
כפי שכבר ציינתי, יחסים דיפלומטיים עדיין לא היו לנו ורוב המשא ומתן התנהל דרך איגוד הכדורעף וחברת הנסיעות דרכה נסענו. בשלב מסויים ביקשו הרוסים שנביא איתנו את דגל המועדון, על מנת שיניפו אותו באולם המשחק. התשובה שלי הייתה חד משמעית.
הדגל שלנו הוא דגל הלאום של מדינת ישראל, ואכן לקחתי איתו במזוודה את הדגל למקרה הצורך.
שגריר ושגרירות עדיין לא היה לנו בברית המועצות. הטיפול בהכנות ובקבלת האשרות היה קשה, לכן נאלצנו ממש ביום הטיסה למוסקבה לקבל אותם בשגרירות ברית המועצות בוינה שבאוסטריה. צריך לציין שהרוסים הגבילו את מספר אנשי המשלחת ל - 18 איש בלבד.

למרות כל הקשיים, עמדה לנגד עינינו מטרה חשובה מאוד: לעשות היסטוריה. הרי  ידוע שהספורט מקרב בין העמים, ראה טניס שולחן סין - ארה"ב לאחר מלחמת וייטנאם.

מאחר והייתה זו נסיעה ראשונה של משלחת ישראלית מעבר למסך הברזל, תודרכתי ע"י משרד החוץ ושירותי הביטחון. בתדריך זה, בניגוד לנסיעות קודמות למדינות קומוניסטיות ומדינות באירופה המערביות, בהן ביקשו מאיתנו לא להתבלט מטעמי ביטחון, ביקשו מאיתנו, בנסיעה זו, להדגיש את היותנו יהודים וישראלים. לכן הלכתי במשך כל תקופת שהותנו במוסקבה עם סיכת דגל כחול לבן על דש חולצתי, בהבלטה.

היום המיוחל הגיע. אני בטוח שהרבה מחברי המשלחת לא ישנו. התכנסנו ליד בית הפועל המיתולוגי, על מנת לנסוע לנמל התעופה בן גוריון. ההתרגשות גברה עד לדמעות, כאשר אשתי כרמלה הפתיעה אותנו והביאה את ילדי גן דקל, הגן בו עבדה, להיפרד מאיתנו ולאחל לנו הצלחה. הילדים שרו לנו שיר שמילותיו אומרות: "המקום שלי הוא ארץ ישראל". כל ילד הניף דגל ביד. כאשר סיימו, אספה כרמלה את הדגלים, נתנה לי אותם ואמרה: "אולי תזדקקו להם במוסקבה", ואכן זה מה שהיה.



קרית מוצקין, 10.12.1988
ראש העיר קרית מוצקין שמחה מילר מתכבד להדליק יחד עם משה אלפיה את נרות חנוכה, לפני תחילת המשחק נגד "דינמו מוסקבה". לידם מיכאל אטקין ואמנון הולין

 

טסנו עם חברת התעופה האוסטרית ובשעת אחר הצהרים של יום רביעי 30.11.88 נחתנו בוינה. נסעתי מיד לשגרירות. הכל היה סגור. לאחר כמה דקות של חרדה פתח לנו עובד השגרירות פתח קטן, דרכו שאל לרצוננו. אמרנו שאנחנו צריכים לקבל אשרות. הוא טען שהוא לא יודע משום דבר, אבל שנבוא למחרת בבוקר.
הלב החסיר פעימה. חשבתי: הנה הכל נופל ואנו חוזרים הביתה. חיכינו בציפייה לבוקר, ואז נסעתי עם יוסי פרי, חבר משלחת נוסף, בידיעה שנשארו לנו שעות בודדות לטיסה למוסקבה. בשגרירות קיבל אותנו איש השגרירות בארשת פנים קפואה.


לאחר חלוקת סמלים ומזכרות שלקחה מספר דקות, הופשר הקרח. התנהלה שיחה מאוד ידידותית שלאחריה קיבלנו את האשרות. מיהרנו למלון
שהיה ממוקם בסמוך לשדה התעופה, על מנת לטוס למוסקבה.
ביום חמישי 1.12.88 בערב, נחתנו במוסקבה בלב פועם, בשלג כבד ובקור של מינוס 10 מעלות. ההתרגשות הגיעה לשיאה, הנה אנחנו, קבוצת הכדורעף מקרית אתא, מעבר למסך הברזל.



פרנקפורט, גרמניה, 15.11.1988
אחרי הניצחון על "גונה" משוויץ עלתה הקבוצה לשלב השני ויצאה למחנה אימון בפרנקפורט, לקראת המשחק נגד "דינמו מוסקבה".

 

לאחר שעברנו את ביקורת הדרכונים והמכס, שזה סיפור בפני עצמו, ולאחר הענקת דיגלונים וסיכות של האגודה, עברנו יותר מהר מהאחרים, אבל עדיין לאט מאוד. כל השיטה הייתה מאוד מיושנת.
מחוץ לטרמינל חיכה לנו אוטובוס די ישן שהסיע אותנו למלון "ראסיה", מלון ענק הנמצא ליד הקרמלין, שלא היה שווה לדעתי יותר משני כוכבים, למרות שהוא נחשב ליותר.
בכל מסדרון יושבת אישה מבוגרת שנקראת "בבושקה" (סבתא), וכל הזמן נותנת הוראות ברמקולים: לא להשאיר אורות דלוקים, לא להשאיר ברזים פתוחים. לרגע היה נדמה שאנו נמצאים במחנה צבאי.
הם גם מכרו סיפוני סודה דוגמת הסיפונים שהיו לנו אחרי הקמת המדינה, כאשר את הסודה עשו בעזרת בלונים קטנטנים. סוף סוף עלינו לחדרים המאוד פשוטים ברמת אכסניה, וכמו שנאמר היינו כחולמים.
ביום שבת, הלכנו, חברי הנהלת המשלחת, לבית הכנסת הגדול במוסקבה. בכניסה לבית הכנסת נפגשנו עם מספר יהודים שאחד מהם הציג את עצמו כגבאי בית הכנסת. הזמנו אותם לעודד אותנו במשחק.
 


מיד שאלו עם מה הם יעודדו. אז הוצאתי את הדגלים, שקיבלתי מאשתי ומילדי גן דקל, וחילקתי להם. ואכן הם הביאו איתם את הדגלים ועודדו. כאשר נכנסתי לאולם הספורט של "דינמו מוסקבה", ההתרגשות הייתה אדירה.
דמעות זלגו מעיני כשראיתי את דגל ברית-המועצות, המעצמה האדירה,
ואת דגל מדינת ישראל מונפים באולם זה לצד זה, ואת היהודים שבאו
לעודד מניפים דגלוני כחול לבן. כל זה בשביל הבחורים הנפלאים
 מקרית אתא שעשו היסטוריה.
באולם חיכה לנו מר אריה לוין נציג ישראל (לימים שגריר), ושר הספורט מטעם ממשלת ברית - המועצות. הענקתי לו את דגל האגודה ואת סמל הפועל. אנשי הנציגות שלנו תיעדו במצלמת וידאו את המפגש. הם עשו זאת, לדבריהם, "למען ההיסטוריה".
 



 חלוקת גביעים במחלקת הנוער  1987
ראש העיר יעקב בן דניאל מעניק גביע לאלון אלפיה

 

אחרי המשחק התקיימה במלון ארוחה משותפת עם אנשי "דינמו מוסקבה", חלקם קצינים בכירים במשטרה. כאן המקום לספר שבזמן שהותנו במוסקבה, נחטף מטוס עם ילדים ע"י עבריינים והונחת בישראל. כוחות הביטחון הישראליים השתלטו על החוטפים, וישראל החזירה אותו מיד לברה"מ. מחווה זו עשתה רושם אדיר בברה"מ. כאשר שאלתי בזמן הארוחה את המארחים, מתי יהיו לנו יחסים דיפלומטיים, תשובתם הייתה: "אנחנו יושבים יחד, דבר שלא היה עד היום, והמחווה שישראל עשתה אתמול, כאשר ישראל החזירה את המטוס, יתרום רבות לכך. היחסים יבואו".

ואכן הם באו. בערב הדלקתי נר ראשון של חנוכה.
למחרת יום המשחק, ב - 4.12.88, התקשר אלי יהודי וביקש, שניפגש איתו, ועם עוד יהודים, על מנת לשוחח ולשמוע על ישראל. מיד הסכמתי, אך, לצערי, הוא התקשר שוב וביקש לבטל את הפגישה, בנימוק שהוא אינו מרגיש טוב. הצטערתי מאוד.
לשמחתי, מיד לאחר מכן התקשרה גברת שהציגה עצמה כעו"ד אירנה שפירא ושאלה אם נוכל להיפגש עם קבוצת יהודים שרוצים לשמוע על ישראל.
כמובן, שמחתי מאוד, במיוחד לאחר הביטול הקודם.
בערב, בעזרת האח שלה שהגיע מקייב, הגענו לדירה קטנה מאוד עם ריהוט מינימאלי. חלק גדול מהאנשים ישבו על הרצפה. אותנו, האורחים, הושיבו על מיטה שהייתה במקום. שם חיכו לנו קבוצת יהודים ואנשי הנציגות שלנו במוסקבה שתרגמו את שנאמר.
 


נוביסד, יוגוסלביה, 5.12.1987
מארגני המשלחות הקפידו ליצור קשרים חמים עם הקהילות היהודיות המקומיות בכל מקום אליו הגיעה הקבוצה. כאן, יחד עם אנשי הקהילה היהודית בכניסה לבית    הכנסת בנוביסד, שם שיחקו נגד בוצת "ווגובודינה".
 

בין היהודים היו גם דתיים וגם חילוניים. הם רצו לשמוע על החיים בישראל. על חיי התרבות, הלימודים, תנאי המחיה ועוד דברים אבל לא פוליטיקה. לפני תחילת השיחה קמתי ואמרתי: "חברים, היום נר שני של חנוכה. לפני שאנו מדברים, בואו ונדליק ביחד נרות".
כמובן, שלא היו להם נרות ולא חנוכיה. צפיתי זאת ולכן כאשר ארזתי את המזוודה לפני הנסיעה, הכנסתי גם חבילת נרות שקיבלתי מאשתי כדי שנדליק במוסקבה. הדלקתי את הנרות ולאחר שברכתי, שרנו שירי חנוכה.
רגע זה היה מהמרגשים ביותר בחיי. הדלקת נר חנוכה על אדמת ברית - המועצות, בחברת יהודים, כראש משלחת מקרית אתא המייצגת את מדינת ישראל.
לפני תחילת השיחה, חילקנו למארחים מתנות שלקחנו מאיתנו מהארץ. כל מתנה סימלה את ישראל. גם ראש העיר, מר יעקב בן דניאל, העניק להם מתנות מטעם העירייה. כמו כן חילקתי להם מתנות ששלחו להם ממשרד החוץ, כגון: ספרי "אקסודוס", כפתורים לתליה על החזה עם שמות ישראליים ויהודיים ועוד.
לבסוף קראתי לגברת שאירחה אותנו ואמרתי לה שיש לי עוד מתנה שאני רוצה לתת לה ושתשמור אותה, כי יבוא יום והיא תצטרך אותה.
הוצאתי את דגל הלאום שלקחתי איתי על מנת לתת לרוסים שיניפו אותו באולם בזמן המשחק, וכפי שציינתי קודם, לא היה בו צורך כי הרוסים הביאו בעצמם דגל והניפו אותו.

נתתי אותו לגברת ואכן חודש וחצי לאחר ביקורנו במוסקבה, הגיעה לשם קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב לשחק נגד "צ.א.ס.ק. מוסקבה". למחרת המשחק, בעיתון "מעריב", ראיתי תמונה של הגברת מניפה בגאווה, במשחק של "מכבי", את הדגל שנתתי לה.
לאחר הדלקת הנרות וחלוקת המתנות התחלנו בשיחה וראינו עד כמה גדול הצימאון לשמוע על ישראל.
מן הראוי לציין, שהמפגש עם היהודים היה איתי, כראש המשלחת, עם ראש העיר מר יעקב בן דניאל ומר שמואל סודרי מזכיר ההסתדרות, שהיו אורחי הקבוצה. בסיום איחלנו: לשנה הבאה בירושלים.
ביום האחרון לשהותנו במוסקבה, לקחו אותנו האורחים לטיול מקסים בעיר. הביקור בקרמלין ובמוזולאום של לנין, בו נמצאת גופתו החנוטה, היה הדבר המרשים ביותר בטיול.
 


אולם גבעת הרקפות בקרית אתא, 27.7.1989
קרית אתא לדורותיה מארחת את נבחרת ישראל לדורותיה במשחק הצדעה
לאבי פייגנבאום, עם פרישתו


חזרנו ארצה לקרית אתא נרגשים ומלאי חוויות. הרגשנו שעשינו היסטוריה. מה עוד שכמה ימים לאחר מכן עמדנו לקבל בישראל את פני הרוסים שבאו למשחק הגומלין. לא פחות מרגש לקבל משלחת ראשונה מרוסיה, לאחר ניתוק היחסים.
ביום חמישי 8.12.88 לפנות בוקר, נחתו שחקני "דינמו מוסקבה" בנמל התעופה בן גוריון. התעניינות אנשי התקשורת הייתה רבה.
כיאה לאירוע היסטורי, התעקשו  לצלם אותם ליד החנוכיה שהוצבה בשדה, לרגל חג החנוכה.
בעזרתו של ראש העיר והעיריה אירחנו אותם במלון "חוף התמרים" בעכו. ההחלטה הייתה לארח אותם ברמה גבוהה עד כמה שאפשר, על מנת שידברו בשמה הטוב של ישראל ויהיו שגרירים טובים של ישראל בברה"מ.
במסגרת הטיולים שארגנו להם בארץ, ביקרנו איתם בקיבוץ "שער העמקים" אותו השוו לקולחוז. ביקרנו איתם בגן הבהאים בחיפה, במערכות עיתונים ועוד. הם הופתעו מאד לראות עיתון בשפה הרוסית.

בערב שבת ערכתי לראשי המשלחת ולמאמנים שהצטרפו מאוחר יותר קבלת פנים בביתי. קבלת הפנים, שהייתה אמורה להימשך שעה וחצי, נמשכה שבע שעות והם עוד רצו להמשיך. זה מעיד על הרגשתם ועל קבלת הפנים לה זכו. אני חייב לציין, שזו הייתה מסורת שאשתי כרמלה ואני ארחנו בביתנו כמעט את כל ראשי המשלחות, שהגיעו מאירופה, להתמודד מול קרית אתא.
זה תרם למערכת היחסים הטובה שנוצרה בין קרית אתא לקבוצות באירופה.
במקביל המשכנו בהכנות למשחק ההיסטורי. בחרנו לקיים את המשחק  באולם הספורט ע"ש "משה גושן" בקרית מוצקין, שמכיל מעל 2,000 מקומות ישיבה.
ככל שקרב מועד המשחק, התכונה הלכה וגדלה. משטרת ישראל התגייסה בכוחות גדולים, כדי לאבטח, כיאה, את האירוע ההיסטורי וכדי למנוע הפתעות.

מועד המשחק הגיע. האולם היה מלא מפה לפה. הגיעו אח"מים מכל הארץ, לרבות חברי כנסת וראשי רשויות. כמו כן כיבדו אותנו בנוכחותם: סגן שר הספורט מר פנחס גולדשטיין, מזכ"ל הפועל מר יצחק אופק, מנכ"ל רשות הספורט מר יריב אורן, ממלא מקומו מר אורי אפק, ראשי הכדורעף בארץ, קציני משטרה ועוד.
כאשר השחקנים עמדו במגרש, כיבדתי את המארח, שמחה מילר ראש עירית קרית מוצקין בהדלקת נר שמיני של חנוכה, ביחד עם הקהל.
מיד לאחר מכן, ירדו למגרש, ביחד איתי, סגן שר הספורט מר פנחס גולדשטיין, ראש עיריית קרית אתא מר יעקב בן דניאל, ומזכ"ל "הפועל" מר יצחק אופק, ללחוץ את ידי שחקני שתי הקבוצות והשופטים.

באותו שבוע היה רעש אדמה בארמניה, שהייתה חלק מברה"מ. ההרס היה אדיר. היו אלפי הרוגים. לפני תחילת המשחק הוריתי לעמוד דקת דומיה לזכר ההרוגים. גם מחווה זו, שעשינו לרוסים, השאירה רושם רב.
בגלל החשיבות ההיסטורית שודר המשחק בשידור ישיר ומלא בערוץ 1 של הטלוויזיה הישראלית. יחסי הכוחות עם הרוסים היו לרעתנו. הפסדנו שלוש אפס.
לאחר המשחק ערכנו לרוסים קבלת פנים אדירה וארוחת ערב משותפת. כל "המי ומי" היו שם. חילקנו להם תשורות ובנוסף לכך נתנו לכל אחד מהם חבילה עם מצרכים שייקחו הביתה.
עם סיום קבלת הפנים והארוחה, הם עלו לאוטובוס שהוביל אותם לנמל התעופה בן גוריון, שם הם נפרדו מאיתנו בדמעות בעיניים והבטיחו לנו חגיגית שאת כל האהבה שהרעפנו עליהם ואת התרשמותם מארצנו המקסימה, הם יעבירו לחלונות הגבוהים.
אחרי שהם נסעו הרגשנו, שאנו קבוצת הכדורעף מקרית אתא, עשינו היסטוריה ושירות טוב למדינת ישראל.



נבחרת הנשים 1988-89
מימין: מנהל הקבוצה יוסי גולומב. משמאל: המאמן שאול בקאלו ומשה אלפיה
 

למרות כל הפסטיבל "הרוסי", לא זנחנו את שאר הפעילויות. כמו בשנים קודמות זכו מרב הקבוצות הצעירות בתארים שונים.
כפי שציינתי קודם, קבוצת הנשים עלתה לליגה הלאומית, ואנו עשינו מאמצים רבים כדי שהיא תישאר בה. לצערי, כוכבת הקבוצה נפצעה באימוני הנבחרת, ולא יכלה לשחק, מה שתרם לירידת הקבוצה לליגה הארצית.
זה המקום להזכיר את המתנדבים שעבדו לצידי ועשו לילות כימים כמנהלי קבוצות או בכל תפקיד אחר. יש להם חלק לא מבוטל בהצלחה ועל כך תודה להם.
כמו כן אני רוצה להודות לאשתי כרמלה, שהייתה לצידי לאורך כל הדרך. היא הייתה האמא של כל השחקנים. היא דאגה להם לא פחות ממני. אני בספק אם הייתי מצליח לעשות את מה שעשיתי ללא עזרתה.
עד לפרישתי בתחילת 1991, המשכנו בפעילות ואף הגענו לגמר גביע המדינה.
 שיחקנו נגד אלופת המדינה, דבר שהקנה לנו את הזכות לייצג את ישראל במשחקי גביע אירופה למחזיקות גביע, למרות שהפסדנו במשחק הגמר.

בשנה האחרונה הייתה האטה מסוימת בפיתוח קבוצות התשתית מסיבות כלכליות וחוסר במתקנים, אבל זה לא מנע מהקבוצות להמשיך ולהגיע להישגים נכבדים.
לסיום הפרק הזה, אני מאחל למחליפיי הצלחה, מקוה שימשיכו לטפח את התשתית ולהאדיר את שמן של קרית אתא ומדינת ישראל.

פרקים אלה הם על קצה המזלג. אם אצטרך לכתוב את כל תולדות הכדורעף של קרית אתא, אצטרך למלא ספר שלם. מבחינתי, זו אינה תקופה שחלפה, אלא חיים שלמים.

נכתב בראשית שנות התשעים.

נמסר ע"י משה אלפיה בדצמבר 2007.

הודפס ע"י ציפי נון בדצמבר 2007.

 

כרמלה ומשה אלפיה 2007

 

למאמר הראשון וגלריה התמונות המלאה לחץ כאן

 
 

 

 


     העדכון האחרון 28.12.07

 

חיפוש כדורעף-הכל כאן  
    הפועל כפר סבא נשים  
    ליגה למקומות עבודה  
     מועדון כדורעף חדרה  
 

 

        רוצה לקבל עדכונים ?

הרשם לקבלת עדכונים מהאתר לחץ כאן

 

        כיף ברשת

אתה חולה ולא הצלחת להגיע היום לאימון ?  רוצה בכל זאת לשחק כדורעף ? מעכשיו אפשר לשחק כדורעף גם במחשב.
במיוחד לילדי בית הספר לכדורעף מדור מיוחד: משחקים, הורדות, רקעים, שומרי
מסך להורדה ועוד...רק על תשכח להגיע גם לאימונים !...למשחקי מחשב

 

       ליגות, אליפויות, חוגים...  

ליגות איגוד הכדורעף
ליגות בתי ספר
כדורעף חופים
מסגרות כדורעף אחרות
חוגי כדורעף וחובבנים

 

 

 

חדשות כדורעף | כדורעף ישראלי | כדורעף עולמי | הכל על כדורעף | גלריה כדורעף | כדורעף חופים | קישורים | דרושים | אודות האתר | פורום כדורעף | מפת האתר

האתר עוצב ונבנה ע"י "מחשבים נקודה" בניית אתרים © 2007 כל הזכויות שמורות לאתר "אוהבים כדורעף"